​

בשנות העשרים שלי חלמתי על קריירת סולו בתור כותב שירים. יצרתי, ניגנתי והופעתי על במות שונות. אבל לכל מקום סחבתי איתי שק של ביקורת ופחד מאכזבה. התהלכתי בתחושה שהעולם לא באמת מעוניין במה שיש לי להציע, ושאני לא מספיק טוב.

 לאורך השנים, השק גדל כל כך, עד שלא הייתה ברירה. עצרתי הכל:

עצרתי את היצירה, את הכתיבה, את החלומות. 

. זו הייתה הדרך היחידה שהכרתי, כדיי להפסיק את הכאב 

שגרת היצירה המוזיקלית שהייתה חלק גדול מחיי, כבתה למשך כמה שנים.
עד שלאט לאט בתוך הריק,
התחילה להיכנס רוח חדשה של שליחות ורצון ללוות אנשים "שסוחבים" שקים דומים.

עם השנים, גיליתי שהמטרה שהמוזיקה שלי או של מי שמגיע אלי תפרוץ החוצה ותהיה להצלחה מסחררת ותיתן לי או להם אישור חיצוני, כבר פחות מעניינת אותי, והתחלפה ברצון שהמוזיקה של מי שאני מלווה
תפרוץ, תשחרר ותפתח משהו בתוכו. 

תזכיר לי ולהם כמה חופש ושחרור יש ביצירה. 

 היום אני מבין שבזכות ה"שקים" שלי, הקשר למקום הפגוע והדרך שעשיתי, יש לי את היכולת לזהות, להתחבר ולהיות ער לרבדים העדינים והעמוקים של מי שנמצא מולי.

הבנתי גם, שדווקא ההישגים שנחשבים  "צנועים" 

הרבה יותר מרגשים ומופלאים:

תקליט שיצרת ונוגע בקרובים אליך, שילוב הילדים/משפחה  או חברים ואנשים משמעותיים ביצירה.

אך ההישג החשוב ביותר בעייני, היא החוויה של ליהיות יוצר, של עולם מוזיקלי. ללכת לישון בלילה עם מנגינות וצלילים. ולקום עם מילים חדשות לפזמון:-)

לנגן ,לשיר ולחלום. 

לחיות בתחושה של פיוס והשלמה ממלאת ומרגשת.

​